הציור היה אחד הדברים החשובים עבורי, אחת הפעילויות האהובות עליי.
בנעוריי הלכתי לחוגי אמנות וקיבלתי "נקודות" בסולם החברתי על זה "שידעתי לצייר".
כשהתבגרתי עלה בי קונפליקט פנימי ביחס לעבודות שלי. הביקורתיות והשיפוט העצמי הפכו דומיננטיים יותר ויותר ועם זאת הצורך לצייר לא הרפה. מצאתי את עצמי עובדת בתקופות של פרצי יצירה ולאחר מכן באו תקופות שלא נגעתי כלל בחומרים.
כשהגיע הזמן לבחור תחום לימודים לתואר הראשון, מה שהכי משך אותי היה עבודה באמנות. באוניברסיטת חיפה הלימודים התיאורטיים שולבו בעבודה בסדנאות. נהניתי מהלימודים ועם זאת ביקורת העבודות לפעמים שיתקה אותי וריפתה את ידיי.
לאחר הלימודים הצגתי תערוכה מעבודותיי והמשכתי בלופים החשיבתיים פנימיים שלי סביב השאלה: "האם יש ערך לעשייה שלי?", וכל זה על רקע היותו של סבא שלי אמן שזכה להכרה רבה, מה שאצלי רק סיבך את העניינים.
כשהגעתי ללימודי התרפיה באמנות, באתי עם עולם מושגים של עולם האמנות. גיליתי הגדרה אחרת לאמנות. לאו דווקא כזו שמטרתה להציג בגלריות ובמוזיאונים, אלא כזו שמטרתה ביטוי והבעה של נפש האדם על מורכבותה, מה שנקרא Expressive Art Therapy. ההבנה הזו על האקט האמנותי היה בה כדי לשחרר ולהוריד משהו מהלחצים שחוויתי כתלמידת אמנות.
בלימודים שלי עם מדיטציית המיינדפולנס ככלי טיפולי, היתה לי תובנה מאוד משמעותית. הבנתי שהביקורת העצמית והשיפוטיות הן בסך הכל מחשבות. מחשבות שנובעות מהצורך להגן על עצמי, מהחשש להכשל. מתוך ההבנה הזו, שעבורי היתה מהפכנית, התאפשרה יצירה מסוג אחר. אם זו בסך הכל מחשבה, זו לא באמת המציאות ולפיכך אין למחשבה הזו תוקף עצמאי.
כך נוצר מרווח ביני לבין המחשבות. מצאתי את עצמי מביאה ללימודי הפסיכותרפיה מבוססת המיינדפולנס, מחברת ועפרונות צבעוניים ולעבוד תוך כדי הקשבה לשיעורים. בעצם חזרתי ליצור אחרי תקופה ארוכה שלא יצרתי. במהלך הלימודים עזבתי את העבודה כמטפלת באמנות במשרד החינוך ופתחתי את הסטודיו. עד כדי כך היו הלימודים משני חיים עבורי.
באותה תקופה גיליתי את יומני האמנות, למדתי עם שתי מורות, חגית אזולאי רוזנס ואורלי אבינרי וגיליתי מדיום שאיפשר לי להתבטא בחופשיות: למחוק,לגלות, להדביק, לכסות, לחשוף, ליצור מחדש. מתוך ההתנסות הזו החלו באופן ספוטני הסדנאות שלי בסטודיו.
